תפוז אירגנו תחרות רוק עצמאות 2009, במסגרתה הגולשים רושמים על חוויתיהם האישיים מיום העצמאות, והקטעים הטובים ביותר זוכים בכרטיס זוגי למופע. אני אישית זכיתי במקום ראשון, ואני מעתיק לכאן את הקטע, just for reference. זה לא נכון ב100% וזה גם שילוב של כמה וכמה אירועים.

נ.ב. לרוק עצמאות בסוף לא הלכתי בגלל מישהי מאוד ספציפית.. *שיעול*
חבל, גם את הכרטיסים בסוף לא מכרתי…

מדובר בשנה שעברה, שנת 2008. המסורת של 50 השנים האחרונות לחגוג את יום העצמאות בכיכר נשברה, וכולם נהרו אל הפארק החדש, "פארק השלולית", שבו לראשונה החלו להופיע הופעות. ההיענות היתה מדהימה, הגיעו למקום כבערך 20 אלף איש, והיו שם אמנים מדהימים, כמו עברי לידר, מוניקס סקס, ד"ר קספר, שייגצע, סינרגיה, יוני בלוך! כל כך הרבה וזה חינם לגמרי! מדהים איך עיריית נתניה סיבסדו לנו דבר שכזה. זה פשוט תענוג.

אבל הכיף לא נגמר כאן: הלכתי לשם עם חבר שלי, והוא היה נראה לי די עצוב מהעובדה שכל הזוגות מסביב נהנים ומתמזמזים להם ורק הוא לבד, אז החלטתי, "מושון, עכשיו אנחנו הולכים למצוא לך מישהי!"
חיש מהר יצאנו לצוד טרף קל, והוא הצביע על זוג בחורות חמדמדות אז נכנסתי לפעולה: התחלתי לחפור להן על דברים לא קשורים, והיי, הן אהבו את זה. קצת חפירות פה ושם והיה ממש נחמד. רק שמושון לא דיבר כלל. ניסיתי ליצור אינטרקציה כלשהי, אבל פשוט לא הלך. לאחר מכן הוא אמר במפתיע, "בואו נרקוד!" באופן מחשיד. הרי זהו מושון, הפעם האחרונה בה פגש רחבת ריקודים היתה בבר מצווה שלו. וכמו שהדג מסריח, כך גם התרגיל: בתוך אספסוף האנשים הרוקדים נעלם מושון (ולאחר רבע שעה שמעתי מחבר שהוא נכנס הביתה.)

נשארתי עם שתיהן. האמת תוך רבע שעה זה כבר הפך להיות רק עם אחת מהן. שמה היה שרי, שם חמוד האמת. התחלנו להשתטות, לרקוד כמו מטורפים ולשיר שירים, גם אם זו היתה מזרחית גרועה (שבלשון המעטה.. אני לא מסמפט.)

לאחר מכן החלטנו לפרוש קצת מהרעש וללכת לחוף הים, שנמצא כ7 דקות הליכה מהמתחם. בחוף, שאגב היה חסר פנסים ואורות לחלוטין, פגשנו חבורה של כ15 בנות 14 שיכורות עד כדי חירפון – אחת אפילו התחילה לשחות בחול וצעקה שהיא שוחה כמו דגה.

לאחר מכן נתקלנו בבחורה שנראתה לנו ישנה עמוק, אז התקרבנו לרגע לראות עד כמה שקט היא ישנה ולא נוחרת – כאן עקצתי אותה שהיא בוודאי עושה קולות של סוס כשהיא ישנה. לרגע שמנו לב שזה לא שהיא ישנה עמוק… היא לא נושמת בכלל!

טוב, פרמידק אני לא, אבל ידעתי איפה אני אמור למצוא את הדופק, ומצאתי דופק חלש מאוד שבקושי הצלחתי להרגיש, (ומדובר בבחורה רזה יש לציין), וקצת נכנסנו לפאניקה (והמעופפים הנועזים מסביב לא כל כך עזרו לנו, למרות הכוונות הטובות). היא נלקחה באמבולנס, ונאמר לנו לאחר כיום שהבחורה סבלה מהרעלת נוזלים לאחר ששתתה 4 ליטר בירה. אני לא יודע אם היא היתה מתה לולא העזרה שלנו, אבל העובדה שאולי, אני הצלתי נפש אחד בעולם הזה, הופכת הכל למשמעותי הרבה יותר. גם כל ההתרגשות מוסיפה לעניין המון.
מה גם, שהכרתי בחורה מדהימה באותו יום. שרי מלווה אותי עד היום ברגעים קשים.

מאחר ויום העצמאות הקודם שלי היה מדהים, מרגש ומטורף שכזה, אני מקווה שהשנה לא יהיה פחות מפתיע – ברוק העצמאות 2009. אף פעם לא הייתי ברוק העצמאות, ואני חושב שזו דרך יקרה מפז לחוות זאת.

כישרון כתיבה בשקל, מישהו?

סגור לתגובות

ימי הולדת. Certainly not my cup of tea. אם להיות כנים לרגע, כשאלוהים חילק את ימי ההולדת, ודאי שתיתי שוקו או משהו.

יש את האנשים האלה, שממש אובססיבים בקשר ליום ההולדת שלהם. דואגים להפיץ בפומבי את מספר הימים הנותר ליום ההולדת (וזה לא משנה שמדובר ב148 יום, 11 שעות, 24 דקות ו47 שניות), ומוכנים להעלות אותך על המוקד אם תעלה בכלל ברוחך, את האופציה הלא-ריאליסטית-בעליל של לשכוח את התאריך המקודש, שבו נולדה מלכה עלי האדמות.

ואני שואל, מה כל כך מיוחד ביום הזה, יום ההולדת, שכולם כ"כ מתרגשים לקראתו?

אנשים מתקשרים להגיד מזל טוב, יוצאים איתך, מברכים אותך, קונים לך מתנות, עושים לך מסיבות הפתעה, וגורמים לך להרגיש הכי נאהב בעולם. לכאורה מולנו תמונה פסטורלית ואוטופית למדי של חברים רבים שכולם רוצים לעשות לחתן יום ההולדת טוב על הנשמה. אוך, קאט דה בולשיט. תמימות נפש, מישהו?

אנשים שבכלל לא אכפת להם ממני ישימו לב שיש לי יום הולדת (מאחר ואני כמובן מתלהב ולא נותן לאף אחד לשכוח מתי קרה הנס המהולל), יבואו לאחל לי יום הולדת שמח, יביאו לי מתנות, יכינו לי הפתעות, מסיבות הפתעה בלאגנים, יגרמו לי להרגיש הכי מדהים בעולם!

אבל זה באמת שווה משהו, אם אחרי יומיים במקרה הטוב, האנשים האלה וטוב הלב שלהם חוזר אל החור ממנו הם באו? האין זו צביעות לשמה? האין הם עושים זאת מתוך אינטרס לקבל את אותו היחס בדיוק ביום ההולדת שלהם, ובכך למעשה יוצאים אגואיסטים ומנסים לנפח לעצמם את האוטופיה הקטנה שלהם? (ואם חלילה אני לא אקנה להם מתנה בשווי זהה, לא אארגן להם מסיבת הפתעה, לא אפציר צביעות טובות-לב, פס אדום יתמוסס על שמי וכמובן שמאותו רגע אהפוך למחוק מבחינת אותו אדם)

האם אדם שיתנהג כך לאחר שהחגיגה נגמרת באמת אוהב אותי? אני לא חושב כך, אני לא רואה בכך יותר מצביעות מגעילה. שלא לדבר על כפיות טובה: לפני שנים מספר יצא לי להכיר חבורת בנות די מגובשת, שנהגו להכין אחת לשניה מסיבות הפתעה (שלאחר הפעם השמינית, כבר די מפסיקות להפתיע…), לנפח בלונים, להכין ספרי ברכה, מה לא. הבעיה היא שזה כבר ממזמן לא מפתיע, זה הפך להיות צבוע, סוג של "אם לא תעשו לי מסיבה שכזאת כמו תמיד, אני מאוד אעלב, ובטח שאזכור לכן ואתנקם בכן ביום ההולדת שלכן". אומרים אהבה יש בעולם, האמנם?

אני לא מתלהב מיום ההולדת שלי כלל, התאריך הוא אמנם לא הסוד הכמוס ביותר שלי, אבל אני גם לא אתלהב ממנו ואפרסם לכולם, וגם לא אטרח לעשות Countdown לחצות. לפחות כך, האנשים שבאמת יבואו להגיד לי מזל טוב, יהיו הם אנשים אמיתיים, כנים, שאוהבים אותי ואכפת להם ממני – עד כדי כך שהם זכרו את התאריך גם בלי קמפיין הפרסום הרחב. ועדיף לקבל 8 מזלטובים אמיתיים מאשר 8,000 מזויפים. סלחו לי, אבל אני אוותר על המתנות, ההפתעות והחיוכים המאולצים בתמורה למעט כנות.

בגדול, זה לא יום מיוחד שכזה – סה"כ היום שרדתי על כדור הארץ כבר 17 שנה בלי למות. האם זו באמת סיבה לייחד את היום הזה ליותר ממצעד הצביעות השנתי?

יש אינספור אירועים משמעותיים בחיי שאני אשמח לחגוג, מאחר והם מביאים עימם אושר רב, כמו התאריך בו התחלתי לעבוד לראשונה, התאריך בו פגשתי את אהבת חיי, התאריך בו הפכתי לצמחוני, התאריך בו הקמתי את פורום פוקימון. אבל בקשר ליום שבו נולדתי? אין לי שום שמץ של זיכרון מאותו יום! אז למה בכל אופן לחגוג אותו?

האם ביום הולדת אנו חוגגים את מתנת החיים שניתנה לנו?
את החיים אני חוגג בכל יום ויום(:

16 תגובות

לאחרונה יוצא לי לשמוע הרבה מקרים מסביבי של בנות שבטוחות ש"מצאו את אהבת חייהן" ונזרקות לאחר חודש, או שהן בעצמן זורקות את הבחור (מתוך שיעמום, חוסר-עניין, אדישות ושלל דברים מלבבים).

ואני רוצה לשאול אתכן – תהיתן אי פעם מדוע רוב הקשרים בגילאים שלנו מחזיקים שבוע, שבועיים, חודשיים גג ואז פתאום הכל נגמר? האם הגיוני שטבע האדם הוא לבגוד, שכן אותו בן-זוג ישעמם לאחר ימים מספר, ויש לחפש קצת אקשן אצל אנשים אחרים?

אסביר לכם כיצד קורה הדבר, בחברה העקומה שלנו (וע"פ דעותיהן הנחרצות של עשרות אלפי בנות בארצינו הקטנטונת):

גבר ובחורה נפגשים (במועדון, בפאב, באמצע הקניון או סתם בתחנת דלק), נדלקים אחד על השניה, מחליפים מספרי טלפון, אייסיקיו, מסנג'ר, מגיעים הביתה ורוקמים את הקשר, מחזקים, מתקרבים. הקשר כולו מתחיל ממשיכה מינית מובהקת, אין שום רגש. מתפתחת קרבה מזויפת והתרגשות של התחלת קשר – פרפרים בבטן, תלותיות בבן-זוג, או מה שכיום הבנות קוראות בטעות "אהבה".

הקשר מתפתח והכל יפה. בני הזוג רצים אל הקשר בתודעה ש"וואי, מגניב, הולך לצאת מזה משהו. אולי נכיר, אולי אפילו נתנשק, מי יודע, אולי אפילו נהיה חברים." איזה קטע, מתברר שהכל משיכה מינית, אפילו אם לא תודו בזה (גם אם אתן לא רצות לקשר מתוך רצון לעשות סקס, תאמינו לי שזה אותו דבר בהקצנה קלה).

הגיע אותו לילה מדהים, על חוף הים, קר לכם ואתם מתכרבלים לכם אחד עם השניה. מרגישים הכי "אהבה" שבעולם. מתנשקים לכם, מתמזמזים לכם, נוגעים קצת – זהו. אתם ממש ממש קרובים! עכשיו אתם בטוח תהיו חברים המון זמן ותהיו מאושרים, הרי אתם מרגישים "אהבה"! כמה נפלא, נכון?!

לא!!!

לאחר ימים מספר, ההתרגשות שלפני הקשר תעלם. הכל יתחיל לשעמם. יכול להיות שאפילו תרגישו שבן הזוג מתחיל להיות "דבק". הנשיקות מתחילות להיות משעממות – חסר בהן משהו. ואם ממש תמשכו את הזמן – תזרקו אחד את השניה לאחר חודש מסכן. איפה ה"אהבה" שלכם עכשיו? נכון מאוד, היא לא היתה קיימת. סתם היתם חרמנים קטנים שחושבים שהם יודעים הכל ובטוחים שזו הדרך הנכונה, הדרך שתגרום לכם להיות מאושרים, והכי חשוב, להנות מהסטטוס האדיר, מלא הכבוד והגאווה של "תפוס/ה"!

יודעים מה היה חסר לכם בקשר, בנשיקות, באהבה? רגשות. לא, לא רגשות של "אני שונא את ניצה, כמה שיעורי בית!" או "האמא הבתזונה לא נותנת לי 500 שקל! בדיוק כשטוקיו הוטל מגיעים לארץ!!", אלא רגשות של אהבה. רגשות של שייכות, של ביסוס, של תחושה שהאדם המסוים משלים אתכם ובלעדיו אתם לא אותו הדבר. הקשר שלכם יפרח וידעך בשלב מסוים – ואז מגיעות הרגשות שמשאירות את הקשר בחיים. אבל איזה קטע – אין רגשות – אין המשך קשר – נפרדים.

רגש לא יכול להתפתח בקשר שמתחיל מתוך משיכה מינית מובהקת – הרי הדבר היחיד שמניע את בני הזוג הוא המיניות – אין רגש כלל וכלל. רגש לא יכול להתפתח עם השווה שפגשת במועדון ושאל אותך אם יש לך חבר, ואז התחרפנת מכמה שהוא "חמוד" ו"מושלם". זאת משום שכשעושים זאת, מגדירים את אותו אדם כקשר רומנטי פוטנציאלי. אדם שבפוטנציה יכול להפוך לקשר רומנטי סוחף ומרגש. באותו הרגע את חורצת את גורל הקשר הפוטנציאלי וגם אם איכשהו מהנקודה הזאת תהפכו לחברים – הקשר יגמר מהר מאוד.

כשאת מקטלגת גבר כקשר רומנטי פוטנציאלי – את למעשה מייחדת אותו משאר האנשים שאת מכירה (ידידים וחברות) ושמה אותו במקום אחר בחייך – שבינו לבין שאר הידידים שלך יש חומת ברלין. שחלילה לא נערבב ביניהם… וזו הטעות הגורפת בדרך לקשר אמיתי.

האם הגיוני שהחבר שלך – האדם שאמור להיות הכי חשוב לך בעולם, הכי פתוח אליך, הכי את – יהיה שונה מחברה הכי טובה שלך? התשובה היא בהחלט לא. אני נזכר בסיטואציה שממש עצבנה אותי, שהתחוללה אי שם בעברי, כשבאתי להכיר בחורה חייכנית שהיתה נראת לי מעניינת. כשבאתי להכיר אותה היא אמרה שיש לה חבר, ושלא מתאים לה שאני מתחיל איתה. מתי התחלתי איתה? כבר אסור בימינו להכיר אנשים בלי לרצות למזמז אותם בשיח? כבר אז הבנתי שאם בנים ובנות מכירים רק מתוך רצון לפתח קשרים רומנטים, יש כאן בעיה.

אני לא מאמין בגבול הזה בין ידידות לחברות. אני בכלל לא מגדיר בנות כ"קשרים רומנטיים פוטנציאלים" או דברים דומים. הידידות שלי בהחלט יכולות להפוך לחברות. אני מכיר אנשים שמעניינים אותי, מרתקים אותי, שכיף לי איתם. לא כאלה שאני נמשך אליהן מינית בהכרח. כשמכירים אנשים בלי להתחיל איתם, זוכים להכיר אותם באמת. רוצים להכיר אותם באמת, גם אם לא יצא מזה כלום, כי זה לא משנה כל כך. העיקר שיש קרבה, העיקר שיש אהבה, העיקר שאכפת לאדם השני ממך. גם אם זו סה"כ ידידות. כימיה זה דבר נפלא – עם אנשים שיש לך כימיה איתם תוכלי להנות שעות ארוכות בלי נושאים משותפים כלל, ולפתח שיחות על כמה מכוער ג'סטין טימברליק. אני מדבר על להקשר ממש עד שאותו גבר יהיה כמו החברה הכי טובה שלך. את חייבת להבין שאם יש דברים שאת מספרת לחברות שלך ולחבר שלך לא, משהו כאן לא תקין. וכשכל הקרבה הזאת תווצר – הרגשות יווצרו באוויר והדברים יקרו מעצמם. הידידות הקרובה כ"כ תהפוך לקשר רומנטי. בקשרים שכאלה, אף אחד לא מתחיל עם אף אחד. בקשרים שכאלה, אף אחד לא מציע חברות. בקשרים שכאלה, יש חיבה, רגש, כנות, קשר, שייכות, ובעיקר: א-ה-ב-ה. אמיתית, סוחפת, ומרגשת כלא היתה מעולם.

לא הרבה יותר הגיוני לחשוב שהחבר שלך יהיה האדם שהכי קרוב אליך, ככה תוכלי באמת להקשר אליו? לא הגיוני לחשוב שהחבר שלך חייב להיות קודם הידיד הכי טוב שלך לפני שהוא הופך לחבר? הגיוני ביותר. כי אז הרגש באמת מתפתח כראוי. מילת המפתח בקשר הוא ר-ג-ש. וכשיש רגש, הכל אחרת.

לא חושבים כמוני? רגש זה תירוץ לסקס? אופי זה המצאה של מכוערים? המשיכו להתחיל עם אנשים במועדונים, להציף אותם בהודעות "אני אוהבת אותך מאמי!!" בICQ, לספר לכולם ש"אני אוהבת אותו! הוא החיימשלי!!!!!!!" ו"לאהוב".

Hedley – For The Nights I Can't Remember

פשוט לאהוב, להרגיש, להתרגש. להרגיש אהבה. 3>

20 תגובות