הערה: הפוסט נכתב לפני 7 חודשים. אי לכך, האינפורמציה הרשומה בפוסט אינה אקטואלית ולכן עלולה לא להיות רלוונטית.

ימי הולדת. Certainly not my cup of tea. אם להיות כנים לרגע, כשאלוהים חילק את ימי ההולדת, ודאי שתיתי שוקו או משהו.

יש את האנשים האלה, שממש אובססיבים בקשר ליום ההולדת שלהם. דואגים להפיץ בפומבי את מספר הימים הנותר ליום ההולדת (וזה לא משנה שמדובר ב148 יום, 11 שעות, 24 דקות ו47 שניות), ומוכנים להעלות אותך על המוקד אם תעלה בכלל ברוחך, את האופציה הלא-ריאליסטית-בעליל של לשכוח את התאריך המקודש, שבו נולדה מלכה עלי האדמות.

ואני שואל, מה כל כך מיוחד ביום הזה, יום ההולדת, שכולם כ"כ מתרגשים לקראתו?

אנשים מתקשרים להגיד מזל טוב, יוצאים איתך, מברכים אותך, קונים לך מתנות, עושים לך מסיבות הפתעה, וגורמים לך להרגיש הכי נאהב בעולם. לכאורה מולנו תמונה פסטורלית ואוטופית למדי של חברים רבים שכולם רוצים לעשות לחתן יום ההולדת טוב על הנשמה. אוך, קאט דה בולשיט. תמימות נפש, מישהו?

אנשים שבכלל לא אכפת להם ממני ישימו לב שיש לי יום הולדת (מאחר ואני כמובן מתלהב ולא נותן לאף אחד לשכוח מתי קרה הנס המהולל), יבואו לאחל לי יום הולדת שמח, יביאו לי מתנות, יכינו לי הפתעות, מסיבות הפתעה בלאגנים, יגרמו לי להרגיש הכי מדהים בעולם!

אבל זה באמת שווה משהו, אם אחרי יומיים במקרה הטוב, האנשים האלה וטוב הלב שלהם חוזר אל החור ממנו הם באו? האין זו צביעות לשמה? האין הם עושים זאת מתוך אינטרס לקבל את אותו היחס בדיוק ביום ההולדת שלהם, ובכך למעשה יוצאים אגואיסטים ומנסים לנפח לעצמם את האוטופיה הקטנה שלהם? (ואם חלילה אני לא אקנה להם מתנה בשווי זהה, לא אארגן להם מסיבת הפתעה, לא אפציר צביעות טובות-לב, פס אדום יתמוסס על שמי וכמובן שמאותו רגע אהפוך למחוק מבחינת אותו אדם)

האם אדם שיתנהג כך לאחר שהחגיגה נגמרת באמת אוהב אותי? אני לא חושב כך, אני לא רואה בכך יותר מצביעות מגעילה. שלא לדבר על כפיות טובה: לפני שנים מספר יצא לי להכיר חבורת בנות די מגובשת, שנהגו להכין אחת לשניה מסיבות הפתעה (שלאחר הפעם השמינית, כבר די מפסיקות להפתיע…), לנפח בלונים, להכין ספרי ברכה, מה לא. הבעיה היא שזה כבר ממזמן לא מפתיע, זה הפך להיות צבוע, סוג של "אם לא תעשו לי מסיבה שכזאת כמו תמיד, אני מאוד אעלב, ובטח שאזכור לכן ואתנקם בכן ביום ההולדת שלכן". אומרים אהבה יש בעולם, האמנם?


אני לא מתלהב מיום ההולדת שלי כלל, התאריך הוא אמנם לא הסוד הכמוס ביותר שלי, אבל אני גם לא אתלהב ממנו ואפרסם לכולם, וגם לא אטרח לעשות Countdown לחצות. לפחות כך, האנשים שבאמת יבואו להגיד לי מזל טוב, יהיו הם אנשים אמיתיים, כנים, שאוהבים אותי ואכפת להם ממני – עד כדי כך שהם זכרו את התאריך גם בלי קמפיין הפרסום הרחב. ועדיף לקבל 8 מזלטובים אמיתיים מאשר 8,000 מזויפים. סלחו לי, אבל אני אוותר על המתנות, ההפתעות והחיוכים המאולצים בתמורה למעט כנות.

בגדול, זה לא יום מיוחד שכזה – סה"כ היום שרדתי על כדור הארץ כבר 17 שנה בלי למות. האם זו באמת סיבה לייחד את היום הזה ליותר ממצעד הצביעות השנתי?

יש אינספור אירועים משמעותיים בחיי שאני אשמח לחגוג, מאחר והם מביאים עימם אושר רב, כמו התאריך בו התחלתי לעבוד לראשונה, התאריך בו פגשתי את אהבת חיי, התאריך בו הפכתי לצמחוני, התאריך בו הקמתי את פורום פוקימון. אבל בקשר ליום שבו נולדתי? אין לי שום שמץ של זיכרון מאותו יום! אז למה בכל אופן לחגוג אותו?


האם ביום הולדת אנו חוגגים את מתנת החיים שניתנה לנו?
את החיים אני חוגג בכל יום ויום(:

16 תגובות