הערה: הפוסט נכתב לפני יותר משנה. אי לכך, האינפורמציה הרשומה בפוסט אינה אקטואלית ולכן עלולה לא להיות רלוונטית.

מילה בודדה. לא יאמן איך המושג הזוועתי הזה מצליח להתבטא במילה אחת בודדה. מוות.
 מוות הוא אירוע טרגדי לכל הדעות, במיוחד כי הדבר קורה בשבריר שניה, ללא התרעה, מבלי שאנו יודעים עליו מראש.
אבל מה לגבי מקרים בהם המוות ידוע מראש?

אני אשאל אתכם, מה אתם היתם עושים אם היה נודע לכם שאדם בסביבתכם הוא חולה סופני?

בוודאי התשובה שתענו תהיה "אני אבלה איתו את ימיו האחרונים, אגרום לו להרגיש אהבה, אושר ושמחה רבה בימיו האחרונים".
אבל כשהדבר באמת יקרה, לכמה מכם באמת יהיה האומץ לעשות זאת?

כאדם שחווה מוות לא פעם, אני יודע שזה ממש לא קל. לקבל צלצול טלפון, שלאחריו מגיעים המילים "היא מתה. קטיושה פגעה בה." זה דבר מרתיע ומחרפן לחלוטין. גם לשמוע צרחות סטייל "אההה! מת! הוא מת! דם! דם בכל מקום!!!" זה לא מחרפן פחות.

אבל הפעם המצב קצת שונה. אני מדבר על אדם שקרוב אלי, שאובחן לפני כחצי שנה כסופני. טוב, האדם חולה בסכרת, אלצהיימר, סרטן ושאר חיות. זה היה די ברור שהוא לא ישרוד. אבל משום מה, מאז ששמעתי על כך, במקום לתמוך בו ולעזור לו, אני מוצא את עצמי מתרחק. מתחמק, מתעלם, בורח. בורח מהאדם הזה, שכ"כ חשוב לי.

יש לי זכרונות מדהימים מהאדם הזה. אבל עכשיו הוא מתנהג כמו אדם אחר שלא הכרתי מעולם. לא ראיתי אותו כבר ארבעה חודשים, ובפגישתינו אז הוא לא הפסיק לקלל, להעליב ולפגוע. לא נחמד. אני יודע שזו לא אשמתו, ושזו אשמת המחלה, אבל אני לא יכול לסבול את זה. אני מתעלם ממנו, לא רוצה לראות אותו יותר בחיים. עמוק בפנים, שכנעתי את עצמי שהוא כבר מת. המפלצת הזאת היא לא האדם שאהבתי, אלא איזשהו יצור שהמחלה יצרה. לא אדם שקשור אלי. חוץ מזה, אני לא באמת מסוגל להסתכל בעיניים לאדם שאני יודע שימות תוך זמן קצר. אני לא חזק מספיק, ולא מסוגל לתמוך בו בימיו האחרונים; אני נוטש אותו ונותן לו למות לבדו.

אני יודע שזה מגעיל, אולי הדבר הכי מבחיל שקראתם מעולם. אבל זה דבר אנושי, לא? אני לא אדם רע… נכון?

בפעם הבאה שנפגש, זה יהיה בקבר. אני מקווה שאני לא טועה. so-called silent regrets.
בבקשה, סלח לי. זה חזק ממני.

עריכה (20 באוקטובר 2008): הוא מת.

20 תגובות