הערה: הפוסט נכתב לפני יותר משנה וחצי. אי לכך, האינפורמציה הרשומה בפוסט אינה אקטואלית ולכן עלולה לא להיות רלוונטית.

יש לי חלום. שאיפה, רצון, בקשה.

החלום הזה קצת מוזר למעשה. לא מדובר בלהפוך למפורסם או להקים משפחה עם ילדים.
אם יש דבר אחד שאני באמת רוצה שיקרה, זה לדעת שכשאני אמות, אנשים לא ישכחו מי הייתי. השאיפה שלי ביום מותי היא להיות מוקף באנשים שיזכרו, יכבדו, ויעריכו אותי. פשוט להגיע איכשהו אל ההלוויה שלי, לראות את האנשים, החברים, המשפחה. לראות שאכפת להם. לראות שהם אוהבים אותי ומתגעגעים. דבר שנראה כ"כ מסובך לאחרונה.

ראיתי סרט לאחרונה ("הבלדה של אלת-המוות"), ושם מסופר על ילדה שמתה בתאונת דרכים, וניתנה לה הזכות לשוטט בעירה לאחר המוות. היא ראתה איך אף אחד לא שם עליה, לאף אחד לא אכפת, אף אחד לא שם זין. ומזה אני מפחד. כי זה נראה כ"כ אפשרי לאחרונה.
תדירות התחלופה של החברים שלי פשוט לא הגיונית. אם מישהו יבוא וישאל אותי, "מי החברים שלך?", אני פשוט לא אדע מה לענות. הכל מתחיל ונגמר כ"כ מהר. אני לא יודע איך פותרים את זה. אני לא יודע איך ממשיכים מכאן. אני פשוט לא מבין…

אתה נהרגת לפני 4 חודשים. את נהרגת לפני 18 חודשים.
ואני פשוט לא מצליח לפתח רגשות כפי שפיתחתי כלפי שניכם פעם נוספת.

ואם מחר בבוקר אני אמצא את עצמי מתחת לגלגלי משאית, פירוש הדבר שאמות מוות חסר-תכלית, מספר אנשים יגידו "חבל" וכך הכל יגמר?

26 תגובות