ב"ה
בס"ד
איך בחיים?
בסד"ר

ובכן חברים, היום ארצה לדבר איתכם על תופעה שדי מקוממת אותי במדינת ישראל – הלא היא הכפיה הדתית.

סיפור האהבה הזה התחיל בשלהי כיתה י', כאשר בנוסף לעשרות השעות השבועיות בבית הספר, נכפו עלי גם כ-5 שעות תנ"ך שבועיות. בראשי עברה תוך זמן קצר שאלה פשוטה: למה? למה אני צריך ללמוד את זה? למה זה הגיוני שאטאיסט יצטרך לשנן את יחס הכותב המקראי לשלמה? מדוע נכפה עלי ללמוד, להבין ולהבחן בבחינה על ספר שלא מייצג עבורי יותר מאוסף סיפורים מצוצים מהאצבע? (או ספק "היסטוריה" מאוד רחוקה של העם שלי?)

אני לא בא לזלזל בספר התנ"ך. כותביו עשו זאת בצורה מדהימה, והספר עצמו הוא ספר פנטזיה מרתק בעל תובנות רבות שלא יביישו אף אידיאולוגיסט. אבל מכאן עד להבחן על 80 פרקים בבחינת הבגרות? מדוע אנחנו לא נבחנים על הארי פוטר או שר הטבעות? האין גם הספרים האלה מופלאים ומרתקים, וסחפו איתם מאות מיליוני קוראים מסביב לגלובוס?

למען הפרוטוקול, אזכיר שבבתי ספר דתיים כבר ממזמן נטשו את "תוכנית הליבה". בבתי הספר אלה נלמדים לימודי תורה באופן אינטנסיבי, בעוד מקצועות המתמטיקה והאנגלית ננטשים מהסיבה הפשוטה – הם לא רואים את הפואנטה בכך. אני יכול למחות על הרעיון, אבל אני מכבד את זה לחלוטין. איש איש באמנותו, ולמנוע מהם את משאת נפשם יהיה אקט לא מתחשב בעליל. אבל כמו שהדתיים נמנעים מלימודי מתמטיקה ואנגלית, מדוע אינני יכול לוותר על לימודי התנ"ך? כי אנחנו כאילו שיואו "המדינה עם הספר", אז כולנו צריכים להתחנך היטב ולהבין בתורה?

אך הכפיה הדתית לא נגמרת כאן, ידידיי. לצערי הכפיה הרחיקה לכת והתפשטה לקנה מידה עצום, הרבה מעבר לגבולות החינוך בארץ.

מה, אתם באמת חושבים שלעמוד בתחנה מרכזית ולקפוץ על כל עובר-אורח ולהתקיף אותו באימרות של "יהודי!! כבר הנחת תפילין היום, בעזרת השם?" יגרום למישהו להיענות להצעותיהם? ומה זאת החוצפה הזאת להמשיך ולהטריד אותי לאחר שהם מקבלים סירוב, בטענות-שווא של "אתה יהודי!! זו מצווה!! בלעדיך יבוא חורבן גדול על הארץ"?!
מה, אם אני אעשה לכם טובה ואגיד כמה מילות תפילה למרות שבליבי אני שם זין על הדת, זה באמת יעזור לי, לך ולגאולת ישראל?
זה צבוע, זה מעצבן אותי, וזה מבזבז את הזמן של שנינו. מקומם של הפינגווינים הינם עמוק באלסקה, ולא בדרכי מן הבית אל השוק.

אספקט נוסף של הכפיה הדתית שמקומם אותי הוא אספקט הנישואין. בארצנו לא מותרים נישואים אזרחיים. וכי למה? מדוע המונופול שייך לבית הדין הרבני?
לולא היתה קיימת הדת היהודית, האם היתם מתחתנים ברבנות או בעיריה? לולא היה קיים חוק חובת נישואין ברבנות, האם היתם מקיימים חופה וקידושין? לא!
אהבה היא אהבה, בכל סוגי המגזרים והדתות. לכולם מגיע החופש לבחור ולאהוב, בין אם הם מאמינים בספר התנ"ך ובין אם לא.

אבל ללא כל ספק, הנושא המקומם מכולם הוא נושא התחבורה הציבורית. שאלוהים יהרוג אותי, מדוע אני צריך לשלם 35 ש"ח על מונית ספיישל בליל שישי כשבמקור הייתי יכול לנסוע ב2.25 ש"ח? מה זאת הכפיה הדתית הזאת, ומדוע, לכל הרוחות, היא מגיעה לגבולות הערים החילוניות?
בסדר, אני יכול להבין את רצונותיהם של הדתיים לקדש את השבת ולמנוע את חילולה. חלילה אינני מעודד קיום תחבורה ציבורית בשכוניות דתיות בשבת. אך מה הקשר לשכונות חילוניות גרידא? לא מן הנמנע שאוטובוסים יפעלו מבין אנשים שבאמת מעוניינים להשתמש בהם?

ואומרים אנשים "איש איש באמונתו יחיה". אז מדוע הדתיים כופים עלינו את דרך חייהם?

האנשים בעולם מתחלקים לשלושה חלקים:
א. האנשים שבגדו
ב. האנשים שנבגדו
ג. האנשים שגרים בארץ הטלטאביז
אם קוראים כאן אנשים מהקבוצה השלישית, אני ממליץ לכם לסגור את המחשב וללכת לאכול איזה טאבי-טוסט.

הדעה הרווחת בעם היא שרק אנשים קרי לב, בלי ערכים ואמות מוסר, מסוגלים לעשות משהו נורא כמו לבגוד בבני הזוג שלהם. הרי אין דבר נוראי יותר מלבגוד באדם שהחליט להתמסר אליך בכל כולו, נכון?
כן ולא.

ראשית כל, יש להדגיש שאני עוסק במקרים בהם בני הזוג רציניים, ולא מדובר בערסים בני תשע שמתחרים עם שאר חיות הבית על תואר "זיין השנה".

תאמינו או לא, בגידות יכולות לקרות בכל מקום, בכל קשר, ואפילו בין האנשים הכי טהורים וטובים. אפילו אתם, בתור אנשים שתופסים עצמכם כיצורים מתקדמים ולא נבזיים, מסוגלים לבגוד תוך רגע.

נבדיל בין 2 מקרים של בגידות:
בגידה פיזית היא בגידה המכילה מגע פיזי (נשיקות, מזמוזים, סקס) עם מישהו שהוא לא בן הזוג שלכם.
בגידה רגשית היא בגידה הכוללת רגש כלפי אדם אחר, אך לא בהכרח מלווה באלמנטים פיזיים (בגידה פיזית).

כאמור בגידה רגשית היא גרועה על פי כמה וכמה. תארו לעצמכם את הסיטואציות הבאות:
גבר בא ואומר לבת זוגתו, "אני מצטער… הייתי אתמול במועדון שתיתי השתכרתי מת והתנשקתי עם מישהי".
זה יהיה נוראי, זה נכון… זה לא דבר חיובי כלל! אבל זה נסלח איכשהו… בניגוד לאם בן הזוג יבוא ויגיד,
"סליחה… התאהבתי במישהי אחרת במקומך… לא, אל תביני אותי לא נכון… לא התנשקנו או משהו… פשוט התחלתי להתאהב בה במקומך".
אפילו שבבגידה הרגשית לכאורה אין את האלמנט של הבגידה הפיזית, היא נוראית הרבה יותר… כי על בגידה פיזית אפשר לסלוח בדרך לא דרך, אבל כשמדובר על בגידה רגשית… על מה כבר יש לסלוח? הרגש נעלם, ונראה שאפילו סנטה קלאוס לא יוכל להחזיר אותן בחג המולד.

ברגעים טובים של הקשר (בהתחלתו, בעיקר) אנו מסופקים (רגשית כמובן), ולא משנה כמה אנשים יתחילו איתנו – אנו נדחה אותם, כי הם לא מעניינים אותנו. יש לנו את החבר/ה שלנו, והיא כל עולמנו. אך כשהקשר מתחיל לדעוך, בין אם נרצה זאת ובין אם לא – נתחיל לפזול הצידה ולרצות להפתח ולהקשר אל אנשים חדשים. ואז אנו מנסים להכחיש זאת ולשקר לעצמנו, הרי זה לא הגיוני, הרי אנחנו לא בוגדים, זה לא באמת יכול להיות. אנחנו לא באמת נרצה מישהי אחרת. אבל אנו לא שולטים במחשבות האלה. מה לעשות, כרגע אדם אחר מספק אותך, ומה לעשות שזה לא חבר/ה שלך.

הבעיה בבגידות נעוצה בקשר הרקוב מלכתחילה, הרי שאם הקשר לא היה בעייתי, הבגידה לא היתה עולה בראשו של הבן זוג. לכן זה מרגיש לא בסדר… מדובר בבגידה רגשית ולא פיזית. אם אנחנו מגיעים לרמה של לבגוד רגשית, זה כבר נורא מספיק והקשר יתנתק – בין אם נבגוד פיזית או לא.

אם נבגוד רגשית אך נציב לעצמנו גבולות, ולא נתנשק עם הבחור/ה, בסופו של דבר נפרד מבן הזוג הנוכחי, והכל יגמר, בתירוץ של "הקשר כבר לא פעם, זה לא עובד, בוא נפרד".
אם נבגוד רגשית ולא נציב גבולות, וכן נתנשק ונזרום עם אותו בחור/ה – עדיין הכל יגמר. הפעם בתירוץ של "בגדתי, אני לא אמין, הגיע הזמן לנתק את הקשר".

אבל תכלס, מה זה משנה בכלל? בגדת רגשית – זה כבר לא משנה אם תתנשק עם מישהי אחרת או לא, זה כבר לא משנה אם סיבת הפרידה תהיה בגידה או קשר כוזב. בשורה התחתונה אתם נפרדים, ולכן הבגידה הפיזית זניחה לעומת הרגשית.

אם אנו מרגישים שאנו מתחילים לפזול הצידה, זה אמור להדליק לנו נורה אדומה, שכן העובדה שזה קורה מעידה על כך שהקשר שלנו דפוק. יש ללכת בלי בושה לבן הזוג ולהגיד לו, "שמע, אני מתחילה להסתכל על בנים אחרים, הקשר שלנו מתחיל להדפק. בוא נטפל בזה עכשיו, לפני שיהיה מאוחר מדי…"

במילים אחרות, חבר שלך בגד בך? את לא יכולה לטעון שלא ידעת שזה עלול לקרות – שכן אם הקשר שלכם לא היה במצב כזה, לא היה לו שום צורך לבגוד. בגידות לא באות משום מקום בהפתעה, ואם לא היה בוגד בך – היה פשוט זורק אותך. בואו נעזוב את הפוזה שלנו והכבוד ונפנים שגם אם אנחנו אלה שנבגדו, אין אנו תמימים בשדה הקרב.

Just my 2 cents opinion.

החודשים הארוכים עברו תוך רגע מנגד עינינו
אלה שחשבנו שיהפכו להיות ה"קשרים של החיים", אלה שחשבנו שימשיכו איתנו לנצח
אלה שחשבנו שזכו להגיע לדרג קשר הeverlasting friendship/relationship שלנו…
מתגלים כלא יותר מאבק כוכבים
ואז בא אלוהים, מתפקע מול פרצופינו, ואומר: "חה חה חה, חשבת שבאמת אתן לך לגעת בגן-עדן? שאתן לך להנות מאושר אמיתי?"
ואז הוא לוקח מאיתנו את הכנפיים, לאחר ששאפנו להגיע למקום שכנראה לבני-האדם נאסר מלהגיע אליו, אל האושר האמיתי
ואנו מתחילים לאט לאט להתרסק אל תוך האדמה
וכך אנו מגלים שהקשרים של החיים הם אינם יותר מסתם אשליה אליה נכנסנו פעם נוספת
אשליה יפה ומתוקה… שמלמדת אותנו להיות תמימים ופזיזים, ולהאמין שוב במושגים מבוטלים כגון "נצח" ו"עד"
אשליה שעושה לך טוב על הנשמה ותלווה איתך תחושות בטן מרהיבות במשך חודשים יפים
עד שהיא תתפוצץ אצלך בבטן כמו רימון מחבלים

ואז מה קורה איתך?
אתה בן 17, מתגייס לצבא עוד רגע
לא יודע מה יהיה איתך, לא יודע מה תעשה עם עצמך
נפרדת מחברה שלך, החצי השני של העולם כועס עליך, והחצי השלישי כבר הספיק לשכוח אותך
אתה מלא ברגשות חרטה
אתה תקוע עם 2 קילו מיקס רגשות מעורבים בבטן
ועם הרבה מאוד זכרונות, שאולי רצית לשכוח
והרבה, אבל הרבה מאוד בדידות…

I'm not coming back, (forgive me)
I've done something so terrible
I'm terrified to speak, (I'm not calling, I'm not calling)
But you'd expect that from me
I'm mixed up, I'll be blunt;
Now the rain is just (you're driving me crazy, I'm)
Washing you out of my hair and out of my mind
Keeping an eye on the world,
So many thousands of feet off the ground
I'm over you now
I'm at home in the clouds
Towering over your head

מה שהיה פעם אנחנו, זה עכשיו אני ואת.
הינו כמספריים טובים ומועילים.
וכעת חזרנו להיות שתי סכינים חדות
תקועות בבשר העולם
כל אחד במקומו.

נצח?
נו באמת(:

תפוז אירגנו תחרות רוק עצמאות 2009, במסגרתה הגולשים רושמים על חוויתיהם האישיים מיום העצמאות, והקטעים הטובים ביותר זוכים בכרטיס זוגי למופע. אני אישית זכיתי במקום ראשון, ואני מעתיק לכאן את הקטע, just for reference. זה לא נכון ב100% וזה גם שילוב של כמה וכמה אירועים.

נ.ב. לרוק עצמאות בסוף לא הלכתי בגלל מישהי מאוד ספציפית.. *שיעול*
חבל, גם את הכרטיסים בסוף לא מכרתי…

מדובר בשנה שעברה, שנת 2008. המסורת של 50 השנים האחרונות לחגוג את יום העצמאות בכיכר נשברה, וכולם נהרו אל הפארק החדש, "פארק השלולית", שבו לראשונה החלו להופיע הופעות. ההיענות היתה מדהימה, הגיעו למקום כבערך 20 אלף איש, והיו שם אמנים מדהימים, כמו עברי לידר, מוניקס סקס, ד"ר קספר, שייגצע, סינרגיה, יוני בלוך! כל כך הרבה וזה חינם לגמרי! מדהים איך עיריית נתניה סיבסדו לנו דבר שכזה. זה פשוט תענוג.

אבל הכיף לא נגמר כאן: הלכתי לשם עם חבר שלי, והוא היה נראה לי די עצוב מהעובדה שכל הזוגות מסביב נהנים ומתמזמזים להם ורק הוא לבד, אז החלטתי, "מושון, עכשיו אנחנו הולכים למצוא לך מישהי!"
חיש מהר יצאנו לצוד טרף קל, והוא הצביע על זוג בחורות חמדמדות אז נכנסתי לפעולה: התחלתי לחפור להן על דברים לא קשורים, והיי, הן אהבו את זה. קצת חפירות פה ושם והיה ממש נחמד. רק שמושון לא דיבר כלל. ניסיתי ליצור אינטרקציה כלשהי, אבל פשוט לא הלך. לאחר מכן הוא אמר במפתיע, "בואו נרקוד!" באופן מחשיד. הרי זהו מושון, הפעם האחרונה בה פגש רחבת ריקודים היתה בבר מצווה שלו. וכמו שהדג מסריח, כך גם התרגיל: בתוך אספסוף האנשים הרוקדים נעלם מושון (ולאחר רבע שעה שמעתי מחבר שהוא נכנס הביתה.)

נשארתי עם שתיהן. האמת תוך רבע שעה זה כבר הפך להיות רק עם אחת מהן. שמה היה שרי, שם חמוד האמת. התחלנו להשתטות, לרקוד כמו מטורפים ולשיר שירים, גם אם זו היתה מזרחית גרועה (שבלשון המעטה.. אני לא מסמפט.)

לאחר מכן החלטנו לפרוש קצת מהרעש וללכת לחוף הים, שנמצא כ7 דקות הליכה מהמתחם. בחוף, שאגב היה חסר פנסים ואורות לחלוטין, פגשנו חבורה של כ15 בנות 14 שיכורות עד כדי חירפון – אחת אפילו התחילה לשחות בחול וצעקה שהיא שוחה כמו דגה.

לאחר מכן נתקלנו בבחורה שנראתה לנו ישנה עמוק, אז התקרבנו לרגע לראות עד כמה שקט היא ישנה ולא נוחרת – כאן עקצתי אותה שהיא בוודאי עושה קולות של סוס כשהיא ישנה. לרגע שמנו לב שזה לא שהיא ישנה עמוק… היא לא נושמת בכלל!

טוב, פרמידק אני לא, אבל ידעתי איפה אני אמור למצוא את הדופק, ומצאתי דופק חלש מאוד שבקושי הצלחתי להרגיש, (ומדובר בבחורה רזה יש לציין), וקצת נכנסנו לפאניקה (והמעופפים הנועזים מסביב לא כל כך עזרו לנו, למרות הכוונות הטובות). היא נלקחה באמבולנס, ונאמר לנו לאחר כיום שהבחורה סבלה מהרעלת נוזלים לאחר ששתתה 4 ליטר בירה. אני לא יודע אם היא היתה מתה לולא העזרה שלנו, אבל העובדה שאולי, אני הצלתי נפש אחד בעולם הזה, הופכת הכל למשמעותי הרבה יותר. גם כל ההתרגשות מוסיפה לעניין המון.
מה גם, שהכרתי בחורה מדהימה באותו יום. שרי מלווה אותי עד היום ברגעים קשים.

מאחר ויום העצמאות הקודם שלי היה מדהים, מרגש ומטורף שכזה, אני מקווה שהשנה לא יהיה פחות מפתיע – ברוק העצמאות 2009. אף פעם לא הייתי ברוק העצמאות, ואני חושב שזו דרך יקרה מפז לחוות זאת.

כישרון כתיבה בשקל, מישהו?

ימי הולדת. Certainly not my cup of tea. אם להיות כנים לרגע, כשאלוהים חילק את ימי ההולדת, ודאי שתיתי שוקו או משהו.

יש את האנשים האלה, שממש אובססיבים בקשר ליום ההולדת שלהם. דואגים להפיץ בפומבי את מספר הימים הנותר ליום ההולדת (וזה לא משנה שמדובר ב148 יום, 11 שעות, 24 דקות ו47 שניות), ומוכנים להעלות אותך על המוקד אם תעלה בכלל ברוחך, את האופציה הלא-ריאליסטית-בעליל של לשכוח את התאריך המקודש, שבו נולדה מלכה עלי האדמות.

ואני שואל, מה כל כך מיוחד ביום הזה, יום ההולדת, שכולם כ"כ מתרגשים לקראתו?

אנשים מתקשרים להגיד מזל טוב, יוצאים איתך, מברכים אותך, קונים לך מתנות, עושים לך מסיבות הפתעה, וגורמים לך להרגיש הכי נאהב בעולם. לכאורה מולנו תמונה פסטורלית ואוטופית למדי של חברים רבים שכולם רוצים לעשות לחתן יום ההולדת טוב על הנשמה. אוך, קאט דה בולשיט. תמימות נפש, מישהו?

אנשים שבכלל לא אכפת להם ממני ישימו לב שיש לי יום הולדת (מאחר ואני כמובן מתלהב ולא נותן לאף אחד לשכוח מתי קרה הנס המהולל), יבואו לאחל לי יום הולדת שמח, יביאו לי מתנות, יכינו לי הפתעות, מסיבות הפתעה בלאגנים, יגרמו לי להרגיש הכי מדהים בעולם!

אבל זה באמת שווה משהו, אם אחרי יומיים במקרה הטוב, האנשים האלה וטוב הלב שלהם חוזר אל החור ממנו הם באו? האין זו צביעות לשמה? האין הם עושים זאת מתוך אינטרס לקבל את אותו היחס בדיוק ביום ההולדת שלהם, ובכך למעשה יוצאים אגואיסטים ומנסים לנפח לעצמם את האוטופיה הקטנה שלהם? (ואם חלילה אני לא אקנה להם מתנה בשווי זהה, לא אארגן להם מסיבת הפתעה, לא אפציר צביעות טובות-לב, פס אדום יתמוסס על שמי וכמובן שמאותו רגע אהפוך למחוק מבחינת אותו אדם)

האם אדם שיתנהג כך לאחר שהחגיגה נגמרת באמת אוהב אותי? אני לא חושב כך, אני לא רואה בכך יותר מצביעות מגעילה. שלא לדבר על כפיות טובה: לפני שנים מספר יצא לי להכיר חבורת בנות די מגובשת, שנהגו להכין אחת לשניה מסיבות הפתעה (שלאחר הפעם השמינית, כבר די מפסיקות להפתיע…), לנפח בלונים, להכין ספרי ברכה, מה לא. הבעיה היא שזה כבר ממזמן לא מפתיע, זה הפך להיות צבוע, סוג של "אם לא תעשו לי מסיבה שכזאת כמו תמיד, אני מאוד אעלב, ובטח שאזכור לכן ואתנקם בכן ביום ההולדת שלכן". אומרים אהבה יש בעולם, האמנם?

בגדול, זה לא יום מיוחד שכזה – סה"כ היום שרדתי על כדור הארץ כבר 17 שנה בלי למות. האם זו באמת סיבה לייחד את היום הזה ליותר ממצעד הצביעות השנתי?

יש אינספור אירועים משמעותיים בחיי שאני אשמח לחגוג, מאחר והם מביאים עימם אושר רב, כמו התאריך בו התחלתי לעבוד לראשונה, התאריך בו פגשתי את אהבת חיי, התאריך בו הפכתי לצמחוני, התאריך בו הקמתי את פורום פוקימון. אבל בקשר ליום שבו נולדתי? אין לי שום שמץ של זיכרון מאותו יום! אז למה בכל אופן לחגוג אותו?

האם ביום הולדת אנו חוגגים את מתנת החיים שניתנה לנו?
את החיים אני חוגג בכל יום ויום(:

לאחרונה יוצא לי לשמוע הרבה מקרים מסביבי של בנות שבטוחות ש"מצאו את אהבת חייהן" ונזרקות לאחר חודש, או שהן בעצמן זורקות את הבחור (מתוך שיעמום, חוסר-עניין, אדישות ושלל דברים מלבבים).

ואני רוצה לשאול אתכן – תהיתן אי פעם מדוע רוב הקשרים בגילאים שלנו מחזיקים שבוע, שבועיים, חודשיים גג ואז פתאום הכל נגמר? האם הגיוני שטבע האדם הוא לבגוד, שכן אותו בן-זוג ישעמם לאחר ימים מספר, ויש לחפש קצת אקשן אצל אנשים אחרים?

אסביר לכם כיצד קורה הדבר, בחברה העקומה שלנו (וע"פ דעותיהן הנחרצות של עשרות אלפי בנות בארצינו הקטנטונת):

גבר ובחורה נפגשים (במועדון, בפאב, באמצע הקניון או סתם בתחנת דלק), נדלקים אחד על השניה, מחליפים מספרי טלפון, אייסיקיו, מסנג'ר, מגיעים הביתה ורוקמים את הקשר, מחזקים, מתקרבים. הקשר כולו מתחיל ממשיכה מינית מובהקת, אין שום רגש. מתפתחת קרבה מזויפת והתרגשות של התחלת קשר – פרפרים בבטן, תלותיות בבן-זוג, או מה שכיום הבנות קוראות בטעות "אהבה".

הקשר מתפתח והכל יפה. בני הזוג רצים אל הקשר בתודעה ש"וואי, מגניב, הולך לצאת מזה משהו. אולי נכיר, אולי אפילו נתנשק, מי יודע, אולי אפילו נהיה חברים." איזה קטע, מתברר שהכל משיכה מינית, אפילו אם לא תודו בזה (גם אם אתן לא רצות לקשר מתוך רצון לעשות סקס, תאמינו לי שזה אותו דבר בהקצנה קלה).

הגיע אותו לילה מדהים, על חוף הים, קר לכם ואתם מתכרבלים לכם אחד עם השניה. מרגישים הכי "אהבה" שבעולם. מתנשקים לכם, מתמזמזים לכם, נוגעים קצת – זהו. אתם ממש ממש קרובים! עכשיו אתם בטוח תהיו חברים המון זמן ותהיו מאושרים, הרי אתם מרגישים "אהבה"! כמה נפלא, נכון?!

לא!!!

לאחר ימים מספר, ההתרגשות שלפני הקשר תעלם. הכל יתחיל לשעמם. יכול להיות שאפילו תרגישו שבן הזוג מתחיל להיות "דבק". הנשיקות מתחילות להיות משעממות – חסר בהן משהו. ואם ממש תמשכו את הזמן – תזרקו אחד את השניה לאחר חודש מסכן. איפה ה"אהבה" שלכם עכשיו? נכון מאוד, היא לא היתה קיימת. סתם היתם חרמנים קטנים שחושבים שהם יודעים הכל ובטוחים שזו הדרך הנכונה, הדרך שתגרום לכם להיות מאושרים, והכי חשוב, להנות מהסטטוס האדיר, מלא הכבוד והגאווה של "תפוס/ה"!

יודעים מה היה חסר לכם בקשר, בנשיקות, באהבה? רגשות. לא, לא רגשות של "אני שונא את ניצה, כמה שיעורי בית!" או "האמא הבתזונה לא נותנת לי 500 שקל! בדיוק כשטוקיו הוטל מגיעים לארץ!!", אלא רגשות של אהבה. רגשות של שייכות, של ביסוס, של תחושה שהאדם המסוים משלים אתכם ובלעדיו אתם לא אותו הדבר. הקשר שלכם יפרח וידעך בשלב מסוים – ואז מגיעות הרגשות שמשאירות את הקשר בחיים. אבל איזה קטע – אין רגשות – אין המשך קשר – נפרדים.

רגש לא יכול להתפתח בקשר שמתחיל מתוך משיכה מינית מובהקת – הרי הדבר היחיד שמניע את בני הזוג הוא המיניות – אין רגש כלל וכלל. רגש לא יכול להתפתח עם השווה שפגשת במועדון ושאל אותך אם יש לך חבר, ואז התחרפנת מכמה שהוא "חמוד" ו"מושלם". זאת משום שכשעושים זאת, מגדירים את אותו אדם כקשר רומנטי פוטנציאלי. אדם שבפוטנציה יכול להפוך לקשר רומנטי סוחף ומרגש. באותו הרגע את חורצת את גורל הקשר הפוטנציאלי וגם אם איכשהו מהנקודה הזאת תהפכו לחברים – הקשר יגמר מהר מאוד.

כשאת מקטלגת גבר כקשר רומנטי פוטנציאלי – את למעשה מייחדת אותו משאר האנשים שאת מכירה (ידידים וחברות) ושמה אותו במקום אחר בחייך – שבינו לבין שאר הידידים שלך יש חומת ברלין. שחלילה לא נערבב ביניהם… וזו הטעות הגורפת בדרך לקשר אמיתי.

האם הגיוני שהחבר שלך – האדם שאמור להיות הכי חשוב לך בעולם, הכי פתוח אליך, הכי את – יהיה שונה מחברה הכי טובה שלך? התשובה היא בהחלט לא. אני נזכר בסיטואציה שממש עצבנה אותי, שהתחוללה אי שם בעברי, כשבאתי להכיר בחורה חייכנית שהיתה נראת לי מעניינת. כשבאתי להכיר אותה היא אמרה שיש לה חבר, ושלא מתאים לה שאני מתחיל איתה. מתי התחלתי איתה? כבר אסור בימינו להכיר אנשים בלי לרצות למזמז אותם בשיח? כבר אז הבנתי שאם בנים ובנות מכירים רק מתוך רצון לפתח קשרים רומנטים, יש כאן בעיה.

אני לא מאמין בגבול הזה בין ידידות לחברות. אני בכלל לא מגדיר בנות כ"קשרים רומנטיים פוטנציאלים" או דברים דומים. הידידות שלי בהחלט יכולות להפוך לחברות. אני מכיר אנשים שמעניינים אותי, מרתקים אותי, שכיף לי איתם. לא כאלה שאני נמשך אליהן מינית בהכרח. כשמכירים אנשים בלי להתחיל איתם, זוכים להכיר אותם באמת. רוצים להכיר אותם באמת, גם אם לא יצא מזה כלום, כי זה לא משנה כל כך. העיקר שיש קרבה, העיקר שיש אהבה, העיקר שאכפת לאדם השני ממך. גם אם זו סה"כ ידידות. כימיה זה דבר נפלא – עם אנשים שיש לך כימיה איתם תוכלי להנות שעות ארוכות בלי נושאים משותפים כלל, ולפתח שיחות על כמה מכוער ג'סטין טימברליק. אני מדבר על להקשר ממש עד שאותו גבר יהיה כמו החברה הכי טובה שלך. את חייבת להבין שאם יש דברים שאת מספרת לחברות שלך ולחבר שלך לא, משהו כאן לא תקין. וכשכל הקרבה הזאת תווצר – הרגשות יווצרו באוויר והדברים יקרו מעצמם. הידידות הקרובה כ"כ תהפוך לקשר רומנטי. בקשרים שכאלה, אף אחד לא מתחיל עם אף אחד. בקשרים שכאלה, אף אחד לא מציע חברות. בקשרים שכאלה, יש חיבה, רגש, כנות, קשר, שייכות, ובעיקר: א-ה-ב-ה. אמיתית, סוחפת, ומרגשת כלא היתה מעולם.

לא הרבה יותר הגיוני לחשוב שהחבר שלך יהיה האדם שהכי קרוב אליך, ככה תוכלי באמת להקשר אליו? לא הגיוני לחשוב שהחבר שלך חייב להיות קודם הידיד הכי טוב שלך לפני שהוא הופך לחבר? הגיוני ביותר. כי אז הרגש באמת מתפתח כראוי. מילת המפתח בקשר הוא ר-ג-ש. וכשיש רגש, הכל אחרת.

לא חושבים כמוני? רגש זה תירוץ לסקס? אופי זה המצאה של מכוערים? המשיכו להתחיל עם אנשים במועדונים, להציף אותם בהודעות "אני אוהבת אותך מאמי!!" בICQ, לספר לכולם ש"אני אוהבת אותו! הוא החיימשלי!!!!!!!" ו"לאהוב".

Hedley – For The Nights I Can't Remember

פשוט לאהוב, להרגיש, להתרגש. להרגיש אהבה. 3>

מילה בודדה. לא יאמן איך המושג הזוועתי הזה מצליח להתבטא במילה אחת בודדה. מוות.
מוות הוא אירוע טרגדי לכל הדעות, במיוחד כי הדבר קורה בשבריר שניה, ללא התרעה, מבלי שאנו יודעים עליו מראש.
אבל מה לגבי מקרים בהם המוות ידוע מראש?

אני אשאל אתכם, מה אתם היתם עושים אם היה נודע לכם שאדם בסביבתכם הוא חולה סופני?

בוודאי התשובה שתענו תהיה "אני אבלה איתו את ימיו האחרונים, אגרום לו להרגיש אהבה, אושר ושמחה רבה בימיו האחרונים".
אבל כשהדבר באמת יקרה, לכמה מכם באמת יהיה האומץ לעשות זאת?

כאדם שחווה מוות לא פעם, אני יודע שזה ממש לא קל. לקבל צלצול טלפון, שלאחריו מגיעים המילים "היא מתה. קטיושה פגעה בה." זה דבר מרתיע ומחרפן לחלוטין. גם לשמוע צרחות סטייל "אההה! מת! הוא מת! דם! דם בכל מקום!!!" זה לא מחרפן פחות.

אבל הפעם המצב קצת שונה. אני מדבר על אדם שקרוב אלי, שאובחן לפני כחצי שנה כסופני. טוב, האדם חולה בסכרת, אלצהיימר, סרטן ושאר חיות. זה היה די ברור שהוא לא ישרוד. אבל משום מה, מאז ששמעתי על כך, במקום לתמוך בו ולעזור לו, אני מוצא את עצמי מתרחק. מתחמק, מתעלם, בורח. בורח מהאדם הזה, שכ"כ חשוב לי.

יש לי זכרונות מדהימים מהאדם הזה. אבל עכשיו הוא מתנהג כמו אדם אחר שלא הכרתי מעולם. לא ראיתי אותו כבר ארבעה חודשים, ובפגישתינו אז הוא לא הפסיק לקלל, להעליב ולפגוע. לא נחמד. אני יודע שזו לא אשמתו, ושזו אשמת המחלה, אבל אני לא יכול לסבול את זה. אני מתעלם ממנו, לא רוצה לראות אותו יותר בחיים. עמוק בפנים, שכנעתי את עצמי שהוא כבר מת. המפלצת הזאת היא לא האדם שאהבתי, אלא איזשהו יצור שהמחלה יצרה. לא אדם שקשור אלי. חוץ מזה, אני לא באמת מסוגל להסתכל בעיניים לאדם שאני יודע שימות תוך זמן קצר. אני לא חזק מספיק, ולא מסוגל לתמוך בו בימיו האחרונים; אני נוטש אותו ונותן לו למות לבדו.

אני יודע שזה מגעיל, אולי הדבר הכי מבחיל שקראתם מעולם. אבל זה דבר אנושי, לא? אני לא אדם רע… נכון?

בפעם הבאה שנפגש, זה יהיה בקבר. אני מקווה שאני לא טועה. so-called silent regrets.
בבקשה, סלח לי. זה חזק ממני.

עריכה (20 באוקטובר 2008): הוא מת.

להלן עוד אחת מהאידיאולוגיות החופרות שלי. והפעם, על כמה שהאינטרסים שופעים בקשרים בין שני המינים, וכמה עלוב כל הקטע של להתחיל עם בנות. הכללתי קצת, אבל זה נכון לגבי רוב המקרים.

להתחיל עם בנות זה פשוט דבילי. בן אדם בא, רואה בחורה שווה (או בשפתו: "כוסית אעעעעששששששש אחי"), מתחיל איתה.
מה, הוא עושה את זה כי היא טובת לב? כי האישיות שלה זהב? I don't think so. הוא לא מכיר אותה בכלל. הוא עושה את זה כי היא נראת טוב (או בשפתו: "יא וואראדי איזה ציצים").

כשבנים מתחילים עם בחורה, זה בדיוק כמו להגיד לבחורה בפרצוף:
"היי, יש לך אחלה ציצים, רוצה שאולי נהיה ביחד ואולי יום אחד אוכל לזיין אותך? :)"

כשמדובר על המין השני, זה כמעט תמיד נגרר לסוג של אינטרסים מגעילים.
וגם אם תפגשי מישהו שנראה טוב, ותדלקי עליו, אפילו ממש בקטנה, ותמשיכי להיות איתו בקשר
ואפילו אם תתחילי לעזור ולייעץ לו בקשר לחייו, לכאורה מתום לב, לכאורה כי את באמת רוצה לעזור – יש בזה אינטרס נסתר;
שאולי יום אחד זה ישתלם לך, בצורה של קשר מסוג רומנטי, או יחסי מין.
בגלל זה יש דעה שאומרת שאין כזה דבר "ידידים אמיתיים", אלא רק הומואים יכולים להיות כאלה.
מאחר וכביכול הידידים שאוהבים אותך ותומכים בך כ"כ, רוצים אותך בסתר.

ואז יום אחד, בתנאי שהאינטרס מתגבר על כל רגש אחר, הבחור יבוא עם הפאנץ' ליין שלו, ופשוט יגיד לך שהוא רוצה אותך.
ואז את תגידי משהו כמו, "זה לא הגיוני! אנחנו רק ידידים!!!"

למעשה, כל מה שרשמתי עד כה נכון גם לגבי בנים וגם לגבי בנות.
מה שכן, אני מאמין שמעבר לאינטרס המגעיל הזה, בקשר ידידותי מתפתחים גם ערכים נוספים, כמו חיבה (לא מינית) אמיתית לעזור לזולת.
וכשהערכים האלה מתגברים על הרצון להתרבות (מה לעשות, ככה נולדנו), נוצרת ידידות אמת.
בגלל זה לדוגמא, אם יהיה לך ידיד ממש ממש טוב, שאולי נדלקת עליו בקטנה בעבר
ואת תשמעי פתאום שיש לו חברה חדשה, ושטוב להם, את אולי תהיי מאושרת בשבילם
אבל במקום כלשהו, בהחלט, זה יפריע לך ויגרום לך לקנא.
אבל הכל תלוי באיזה ערכים חזקים יותר :)

ולכן אני מאמין, שאהבה אמיתית תגיע ממקום תמים יותר, שבו יש רצונות אמיתיים וחיבה אמיתית כלפי בן-הזוג, ולא לזיין אותו.

האידיאולוגיה שלי נכונה, לא? אז למה זה לא עובד…?

יש לי חלום. שאיפה, רצון, בקשה.

החלום הזה קצת מוזר למעשה. לא מדובר בלהפוך למפורסם או להקים משפחה עם ילדים.
אם יש דבר אחד שאני באמת רוצה שיקרה, זה לדעת שכשאני אמות, אנשים לא ישכחו מי הייתי. השאיפה שלי ביום מותי היא להיות מוקף באנשים שיזכרו, יכבדו, ויעריכו אותי. פשוט להגיע איכשהו אל ההלוויה שלי, לראות את האנשים, החברים, המשפחה. לראות שאכפת להם. לראות שהם אוהבים אותי ומתגעגעים. דבר שנראה כ"כ מסובך לאחרונה.

ראיתי סרט לאחרונה ("הבלדה של אלת-המוות"), ושם מסופר על ילדה שמתה בתאונת דרכים, וניתנה לה הזכות לשוטט בעירה לאחר המוות. היא ראתה איך אף אחד לא שם עליה, לאף אחד לא אכפת, אף אחד לא שם זין. ומזה אני מפחד. כי זה נראה כ"כ אפשרי לאחרונה.
תדירות התחלופה של החברים שלי פשוט לא הגיונית. אם מישהו יבוא וישאל אותי, "מי החברים שלך?", אני פשוט לא אדע מה לענות. הכל מתחיל ונגמר כ"כ מהר. אני לא יודע איך פותרים את זה. אני לא יודע איך ממשיכים מכאן. אני פשוט לא מבין…

אתה נהרגת לפני 4 חודשים. את נהרגת לפני 18 חודשים.
ואני פשוט לא מצליח לפתח רגשות כפי שפיתחתי כלפי שניכם פעם נוספת.

ואם מחר בבוקר אני אמצא את עצמי מתחת לגלגלי משאית, פירוש הדבר שאמות מוות חסר-תכלית, מספר אנשים יגידו "חבל" וכך הכל יגמר?

מה זה חבר? מה זו אהבה? מהי הנאה אמיתית? האם הנאה ריגעית שלאחריה מגיעה המפולת, היא למעשה מזויפת?
אלה המחשבות הרצות לי בראש נונסטופ בימים, שבועות, חודשים האחרונים.
זה כאילו שכל קשר שואף להתנתק, ורק הרגשות העזים של הרגע מחזיקים אותם.

רגשות שנידפים בין-רגע, וחומקים מבין האצבעות מבלי ששמים לב לכך.

אני כ"כ נורא? אני כ"כ בלתי נסבל? אני רוצה להאמין שלא.

מי חיכתה לי, מי ציפתה לי,
מי השאירה את הדי שירתה?
מה נשאר לי, מה נותר לי,
רק לחשוב על מה שלא יחזור עוד;

לעולם לא.