Highway to Hell
Time is running out;

יש לי בלוג בישראבלוג שאני מעדכן כרגע. אני אחזור לכאן בשלב מסוים, סתם כי אני מכיר את עצמי.

לבינתיים: http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=700000

יום טוב :)

תגובה אחת

את נפלאה, ואני אוהב אותך באופן שקשה לתאר. אני רוצה רק בטובתך. הדבר שהכי ישמח אותי זה לראות אותך מחייכת אחרי בדיחה שסיפרתי, או אולי אף לראות אותך צוחקת אחרי שאני מתאמץ להוציא אותך ממזג רוח דכאוני. רק מלראות את החיוך הזה ולשמוע את הצחוק המתגלגל הזה, מאגרי הסיפוק הריגשי שלי מתמלאים מחדש לימים שלמים. כמה נפלא זה שיש לנו אחד את השניה, ואנחנו יכולים כך להתרגש, להתגעגע ולאהוב.

זה היה אז. עכשיו את כבר לא כאן. אני לא אכחיש – ממש מפריע לי לראות את שם העיר שלך בצומת הדרכים. אפילו כשאני שומע את שמך בפי אחרים, ללא כל קשר אליך כמובן, הלב שלי מחסיר פעימה. לפעמים אפילו שתיים. אבל, את יודעת… אם יש דבר יותר מציק מזה שאת לא כאן, זה לראות אותך מחייכת.
אני רוצה בטובתך, זה נכון. אבל רוצה בטובתך כשאני חלק אינטגרלי ממנו. כשאני ספק האושר, ולא כשאת מנותקת ממני ומחייכת לך בשלך. אם את רוצה לבד, את יכולה להיות אומללה. אני רוצה שתבכי, שתסבלי, שתכנסי לדכאונות – ושתביני שאני היחיד כאן שיכול להעלות לך חיוך על הפרצוף. אני היחיד שלך, ילדה.

אבל, נו באמת… על מי אני עובד? חייך כבר מושלמים בלעדיי – ואת מחייכת ואפילו מאושרת.
לכן, אאחל לך המשך חיים נפלאים, יקירתי. נקווה שביום מן הימים תפנימי שאני האחד בשבילך, ושלא באמת תמצאי לי תחליף הגון. בחיים.

5 תגובות

תפוז אירגנו תחרות רוק עצמאות נוספת, בדיוק כמו בפעם שעברה. שוב זכיתי בזוג כרטיסים חינם, ושוב לא ניצלתי אותם. חהחהחה.

הכל התחיל בתחילת כיתה י"א – שיא גיל ההתבגרות, גיל המרדנות הידוע לשמצה, וכל מני תובנות התחילו להטיח בי החיים; אנחנו לא גרים בסביון וגם לא ברמת אביב ד'. אני לא אגיד שאנחנו דלפונים, אבל אנחנו גם לא מהאנשים שיכולים להרשות לעצמם לאכול במסעדות יוקרה, להחליף את הקולה בברנדי ואת החסה בעלי בייבי עם רצועות אספרגוס ברוטב רוזה. בדיוק בזמנים כאלה, לא הבנתי איך זה שאני יוצא לבלות, מתפרע בהופעות ומדבר בטלפון בלי סוף, ומי שמשלם על זה הוא לא אני, אלא ההורים שלי. הם נהנים? הם מבלים? אז למה לעזאזל הם אלה שחווים את העוול החודשי הזה?

באותם ימים התחילו דיבורים בשכבה על הטיסה לפולין – חוויה חשובה ומשמעותית מאין כמוה, אך יקרה ללא עוררין. תמיד עניין אותי לטוס לפולין, במיוחד משום שכל דור הזקנים במשפחתי ניצולי שואה, אבל בעיקר בגלל זיקה שכזאת – לנסות להבין קצת יותר טוב את מה שהלך מאחורי הכתבים והתמונות. אבל כמובן שעניין אחד לא ירד מהפרק: התשלום. התשלום הזוועתי הזה. עלות המסע היא 5,500 ש"ח, וזה עוד כמובן בלי מזכרות והוצאות מזדמנות שם בפולין.

אט מהר השכבה התחלקה לשתי קבוצות: אלה שמחוברים לשורשים ומעוניינים לטוס, ואלה שזה ממש לא בראש שלהם. מזלם של האנשים המפונקים האלה מצפון העיר, אלה שמקבלים שטר של 200 בכל יציאה, שהם לא צריכים לדאוג לדבר: שיחה קצרה להורים וזה מסודר. הם נוסעים, זה כבר בטוח. אבל מה אני אעשה? איך אוכל לבקש מההורים דבר שכזה? הם מקסימים ויעשו הכל בשבילי – אבל את הדברים הקטנים הם לא באמת מספרים לי. לא ממזמן גיליתי שהם על 2 הלוואות מהבנק, וגם את זה גיליתי בטעות. זה לא פייר מצידי ליפול עליהם משום מקום עם התיק שלי (ו-6 אלף שקל הם בהחלט תיק כבד במיוחד).

בתור ילד בן 16, לא מפונק מדי אבל גם לא עצמאי מספיק, היה לי קצת קשה להבין איך אשיג כ"כ הרבה כסף לבדי, אבל התחלתי במלאכה. התחילה אז השביתה הגדולה, וזו היתה הזדמנות יקרה מפז. תוך יומיים התחלתי כבר לעבוד בתור מלצר בגן אירועים, ובמקביל בפיצרייה השכונתית בתור מוכרן. בהתחלה הסתרתי זאת מן ההורים, כי ידעתי שיכעסו. כי אני ילד, וילדים צריכים לשבת על התחת וללמוד. בשלב מסוים לא היה אכפת לי וגיליתי להם על מעלליי. לי זה הרגיש נפלא – אני עושה את הכסף שלי לבדי. הם המשיכו להתעקש שהם ישלמו, אבל סירבתי בתוקף. התחלתי להרגיש עצמאות אמיתית מהי, והם לא הולכים לקחת לי אותה עכשיו.

לאחר חודשיים, כשהרווחתי 3,500 ש"ח, הלכתי לשיחה עם יועצת ביה"ס וסיכמנו שאקבל הנחה מסוימת בתשלום המסע, כך שאני אצטרך להוסיף רק עוד 1,000 ש"ח. כאן פניתי להורים בלית ברירה, משום שמועד הטיול היה שבועיים קדימה. אז נכון, אולי המסע הזה לא במלואו בזכותי, אבל רובו המוחלט דווקא כן. את תחושת העצמאות והגאווה של לצאת לטיול יקר כשאתה משלם עליו (כמעט) לבדך – לא ניתן להחליף בשום הון שבעולם, כי עדיפים עשרה שקלים שהזעת עליהם עשרים טיפות זיעה על מאתיים שקלים שקיבלת מהדוד במתנה.

4 תגובות